וְאִ֨ישׁ בְּמָע֜וֹן וּמַעֲשֵׂ֣הוּ בַכַּרְמֶ֗ל וְהָאִישׁ֙ גָּד֣וֹל מְאֹ֔ד וְל֛וֹ צֹ֥אן שְׁלֹֽשֶׁת־אֲלָפִ֖ים וְאֶ֣לֶף עִזִּ֑ים וַיְהִ֛י בִּגְזֹ֥ז אֶת־צֹאנ֖וֹ בַּכַּרְמֶֽל׃
מצודת ציון
במעשיך. כן יקרא מקנה הבקר והצאן כי העוסק במקנה כל מעשהו בהם וכן ואיש במעון ומעשהו בכרמל (ש״א כה):
שד"ל
לגזוז את צאנו: היו עושים משתה ושמחה בשעת הגזיזה (עיין שמואל א כ״ה:ב׳) שהיא אל הרועים כמו הקציר לעובדי האדמה, ובעל המקנה היה עומד על המלאכה שלא יגנבו הפועלים מן הצמר. אמנם התרפים נ"ל שהם כלים שהיו קוסמים בהם לדעת העתידות והנסתרות, והיו נקראים אלהים, לא שהיו עובדים אותם ממש, אלא שהיו חושבים שהאל או האלילים משפיעים על הכלים ההם ומודיעים הנסתרות על ידם (קרוב לענין העגל שעשו ישראל, והעגלים שעשה ירבעם, ופסל מיכה), ורחל גנבתם כי האמינה בהם אעפ"י שלא היתה עובדת ע"ז, כי סוף סוף לא היו אלא כעין גורל, והיה אותו כלי מורכב מחלקים רבים, והיו השואלים מנענעים אותם בדרכים ידועים, לפי מה שהיה יוצא במקרה ע"י הנענוע ההוא היו שופטים כי האל השיב כך וכך, ואין זו ע"ז כי אם לפי מחשבת השואל אם הוא מאמין שהתשובה באה לו מהאלילים ולא מאל יחיד.